במאמרן כותבות כהן ופרידמן (2000) על תאוריית הלמידה והחיקוי או במילים אחרות תאוריית הלמידה החברתית שפיתח אלברט בנדורה. לפיהן, התיאוריות עוסקת בתהליך החיקוי כלומר אדם לומד גם מניסיונם של אחרים ולא רק מניסיונותיו, וכן הוא רואה בחברה מודל לחיקוי. בנוסף ישנם סוגי חיזוק של אנשי הגישה ההתנהגותית (הביהביוריסטית), שני סוגים של חיזוקים: חיזוק/עונש הנצפה וחיזוק/ עונש עצמי על תאירויית הלמידה החברתית, הלמידה אינה רק תהליך חיצוני של קשרי גירוי-תגובה אלא גם תוצאה של שילוב התהליכים פנימיים-קוגניטיביים של הבנה ושל הסקת מסקנות. גישה זו טוענת שבעקבות צפייה בטלוויזיה הילדים לומדים את מה שרואים ומחכים את הגיבורים\האויבים בתכנית\סרט שאתם הוא מזדהה. אלימות בטלוויזיה משמשת לילדים ואנשים מבוגרים רבים מודל לחיקוי והתנהגות אלימה. הטלוויזיה היא שותפה מלאה לחינוך הילדים והמשפחה, אם הילדים יראו אלימות או כל דבר אחר הם ילמדו שככה צריך להיות, וככה צריך להתנהל.
לדוגמה: ילד אשר צופה בטלוויזיה ורואה גבר ואישה מתנשקים יכול להבין שזה בסדר להתנשק בגיל בו הוא נמצא ולעשות זאת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה